החלטה בתיק ת"א 65730/04

1.         המבקשים עותרים לדחייה על הסף של חלק מכתב התביעה המתוקן, מחמת מעשה בית דין  שיסודו בהחלטתי (ובפסק דיני החלקי) מיום 9.6.05 בבש"א 162029/05.

            להבנת הרקע לבקשה, אתאר בקצרה את הנטען בתובענה. ביום 19.10.2004 הגישה המשיבה תביעה כספית בסכום של 979,691 ש"ח [להלן התביעה המקורית] נגד הנתבעים [להלן המבקשים] ונגד נתבעים נוספים. המבקשת 1 היא חברה פרטית. המשיבה מחזיקה ב - 3,749 ממניותיה של מבקשת 1 ואילו המבקשים 2 ו -3 אף הם בעלי המניות במבקשת 1. תובענת המשיבה הינה להשבת כספי הלוואות שניתנה למבקשת 1 ע"י המשיבה בין השנים 1982 עד 1987. בשנת 1991 נכרת חוזה אשר הסדיר (בין היתר) את השבת ההלוואות (בתשלומים חודשיים בסך של 3,000 דולר. לאחר פטירת בן זוגה של המשיבה (בשלהי שנת 2003), חדלה החברה להשיב את ההלוואות ועוד קודם לכך לא שילמה כסדרם את התשלומים החודשיים. המבקשים הגישו בקשה לסילוק התביעה המקורית על הסף (בש"א 162029/05). הבקשה נתקבלה באופן חלקי. הנתבעים 5 ו -6 נמחקו מן התביעה המקורית וכמו כן נתקבלה טענת התיישנות בגין תשלומים בתקופה שקדמה לחודש אוקטובר 1997.

המשיבה הגישה בקשה לתיקון התביעה המקורית. בקשתה נתקבלה ביום 31.7.05. על החלטה זו ערערו המבקשים לבית משפט המחוזי וערעורם נדחה ביום 3.11.05 (בר"ע (ת"א) 2654/05). המשיבה הגישה כתב תביעה מתוקן על סכום של 1,201,221 ש"ח נגד המבקשים ונגד נתבע נוסף.

2.         המבקשים טוענים כי המשיבה לא רק שלא הקטינה את סכום תביעתה בהתאם להחלטה בבש"א 162029/05, אלא שהיא הגדילה אותו. בכתב התביעה המתוקן חזרה המשיבה וניסתה לתבוע את סכום ההפרש שהתיישן וזאת על ידי הוספת טענה בדבר זקיפת תשלומים (לאמור: התשלומים אשר בוצעו ע"י המבקשת 1, נזקפו ע"י המשיבה באופן בו כל תשלום ששולם יוחס ליתרת החוב בגין תשלומים קודמים).

יתרה מזאת. ההחלטה בבש"א 162029/05 כוללת שני חלקים: האחד, הינו פס"ד חלקי בכל הקשור להתיישנות עילות תביעה שנולדו לפני יום 19.10.1997; השני, הינו החלטה אחרת לגבי עניינים אחרים שנדונה בה. פסק הדין החלקי ניתן לאחר שטענת ההתיישנות נדונה לגופה ולשני הצדדים הייתה הזדמנות להציג טענותיהם בעניין זה. ככזו, מהווה פסק הדין החלקי מעשה בית דין, הן מן הסוג של השתק עילה והן מסוג השתק פלוגתא.

עילה נוספת לדחייה על הסף שהעלו המבקשים בבקשתם דנן, היא כי המשיבה לא שילמה תוספת אגרה בגין ההפרש בין סכום כתב התביעה המתוקן לבין סכום כתב התביעה המקורי שהתיישן.

3.         מנגד טוענת המשיבה כי הבקשה לסילוק על הסף, על כל מרכיביה, דינה להדחות. כל תכליתה של הבקשה היא לסכל ולעקוף את ההחלטה המתירה את תיקון התובענה וכן את החלטת כב' בית משפט המחוזי שדחה את בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים.  

יתרת החוב שלא שולמה, נכון למועד כתב התביעה המתוקן [1.9.05], הינה יתרת חוב שנצברה החל מחודש ינואר 2000 ועד לחודש ספטמבר 2005 . לפיכך, אין לדבר כלל על התיישנות העילה. מאחר ובהחלטה בבש"א 162029/05 לא נדונה כלל טענת זקיפת התשלומים לפי שטענה זו לא נכללה מלכתחילה בכתב התביעה, הרי שאין בהחלטה בבש"א 162029/05 כדי להקים מניעות מלטעון בכתב התביעה המתוקן את טענת זקיפת התשלומים. לפיכך טענת זקיפת התשלומים טרם נדונה או הוכרעה על ידי בית המשפט הנכבד ותורת השתק הפלוגתא כלל אינה חלה לגביה. לעניין השלמת האגרה, מוסיפה המשיבה כי הבקשה אינה נתמכת בתצהיר ועל כן אין על בית המשפט להזקק לה, יתרה מזאת הפרש אגרה שולם עם הגשת כתב התביעה המתוקן.

 4.        הכלל של מעשה בית דין מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של כל התדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי "קירבה משפטית" (privity) עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור ולהתדיין ביניהם בבתי משפט, בכל ענין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין (נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי (הוצאת רמות, התשנ"א) 3 - 4.

שני טעמים עיקריים לכלל זה: הראשון - מניעת הטרדתו של בעל דין להתדיין שוב בענין שכבר נדון והוכרע; השני - מניעת העמסת-יתר על מערכת המשפט לקיים התדיינויות נוספות בענינים שכבר הוכרעו: רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים ואח' , תק-על 2003(2), 2943.

כוחו של המעשה השיפוטי, כמעשה בית דין, פועל בכל הליך שפוטי אחר בין אותם צדדים, בהקימו מחסום דיוני, השתק, כלפי כל אחד מבעלי הדין המבקש לשוב ולהתדיין 'בענין שנדון' או 'בשאלה שנידונה'. ביסוד מניעה זו, עומד עקרון סופיות הדיון, שהינו עקרון יסוד בדין המהותי, הנשען על הצורך במניעת התדיינות כפולה בענין בו נפסק זה מכבר ובחסכון של זמן, ממון ומניעת שימוש לרעה בהליכי בית משפט והטרדה על ידי מתדיין. עם זאת,  יש לאזן את עקרון הסופיות עם זכותו של כל צד להתדיינות.

אדם זכאי לכך, שיהיה לו יומו בבית המשפט, אם יש בחומר שלפני בית המשפט כדי להצביע לכאורה על טענה, הראויה לברור משפטי: ר"ע 218/85 "אריה" חב' לביטוח בע"מ נ' שטמר , פ"ד לט(2) 452.

5.         לגופה של הטענה כי על המשיבה היה להביא בפני בית המשפט את טענותיה הרלוונטיות במועד, לרבות אלה שניתן היה להעלות בתביעה המקורית ולא הועלו, יצויין כי המשיבה ביקשה לתקן את כתב תביעתה ונענתה בחיוב. הטעם שעמד בבסיס התרת התיקון היה "על מנת שכל השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים תעמודנה לבירור". בית משפט המחוזי, אשר דחה את ערעורם של המבקשים, חזר והדגיש כי "המגמה כיום הינה להקל על בעלי הדין ולאפשר את תיקונם של כתבי התביעה תוך חיוב בהוצאות".

6.         אין חולק כי על מנת להקים השתק פלוגתא, צריך שיתקיימו תנאים אחדים וביניהם כי הפלוגתא שהייתה צריכה לעניין (היינו: הייתה חיונית), נדונה והוכרעה פוזיטיבית ע"י בית המשפט. אלא, שעמדת המבקשים הינה שמניעותה של המשיבה מהעלאת טענת זקיפת התשלומים נובעת לא מהכרעה בגוף טענה זו בפסק הדין החלקי, כי אם מן הטעם שהיה על המשיבה להעלות טענה זו כבר בכתב התביעה המקורי. לשון אחר: מעשה בית דין חל לא רק לגבי פלוגתאות שהועלו ע"י בעלי הדין, אלא אף על טענות שהיה עליהם להעלות במסגרת ההליך. בכך נסמכים המבקשים על פסק הדין בע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם. ניתן ביום 4.9.05).

            אין לקבל עמדה זו. לא ניתן לסבור כי פסק הדין החלקי שניתן (אשר עסק בסוגיית ההתיישנות), הקים מעשה בית דין בסוגיית זקיפת התשלומים. זאת ועוד. על פי פסק הדין בפרשת גורה נ' בל"ל הנ"ל, חל השתק הפלוגתא אף על כל טענה שניתן היה להעלותה בגדרי הליך קודם (שנסתיים בפסק דין), אך משום מה לא הועלתה בו. ענייננו אנו הוא בטענה שהועלתה בהליך הנוכחי אשר טרם תם הדיון בו. אין לראות בכתב התביעה המקורי כהליך שונה ונפרד לעומת כתב התביעה המתוקן. ממילא לא ניתן לסבור כי קם למבקשים אינטרס הראוי להגנה, לפיו לא תועלה כלפיהם כל טענה אשר נפקדה מכתב התביעה המקורי. הלא לשם כך הותר למשיבה לתקן את תובענתה.

            אין בפנינו אפוא השתק פלוגתא, בנסיבות העניין.

7.         אשר לאגרה ששולמה בחסר -  עם הגשת התובענה המתוקנת שולמו הפרשי האגרה.

לפיכך דין הבקשה להדחות. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה ובשכ"ט עו"ד בסך 4000 ש"ח + מע"מ, להיום.

ניתנה היום, 26 בדצמבר 2005 (כ"ה בכסלו תשס"ו), בהעדר הצדדים.